במשנה תנן שאין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן [בשיעור כדי דמיהן עיין בפ"ת יו"ד ס' רנ"ב ס"ק ה' שהוא כמו שנמכר לעבד אילו היו עבדים נמכרים בשוק, או כשיעור שבויי עובדי כוכבים - ולפי הטעם דלא ליגרבו ולייתו, מסתבר כדרכו של הרדב"ז דכדי דמיו היינו כדמי שבויי עובדי כוכבים, דכיון שאין הישראל שוה יותר מנכרים לא ימסרו את עצמן לשבות ישראלים יותר מנכרים אחרים]. ובגמ' חקר אם הטעם משום דוחקא דצבורא וממילא אם בעיא לבזבז יותר מכדי דמיהן הרשות בידו אלא שאין כופין , או אם הטעם דלא ליגרבו ולייתו טפי ולטעם זה אסור להוסיף אף לבנו ובתו [לאפוקי לעצמו ולאשתו שהיא כגופו, כדהוכיחו התוס' מהגמ' בכתובות, ומסתברא שהטעם משום דלגזור שלא לבזבז ממונו על עצמו הוא נגד הטבע ולא שייך שיתקנו כן, דרוב בני אדם אין מחשיבין ה"כל מאודיך" יותר מה"כל נפשך"]. אמנם בגמ' נח ע"א מביא מעשה שפדה ר"י בן חנניה לרבי ישמעאל בן אלישע כשהיה קטן להרבה יותר משויו, ולכאורה הוא סותר סתם מתניתין שתקנו שאסור לעשות כן. ולזה תרצו התוס' ג' תירוצים: א. תרצו בדף מה וכן בדף נח שמופלג בחכמה שאני [ומבואר בשו"ע דלאו דוקא מופלג בחכמה אלא בכל ת"ח הדין כן, אלא דבילד שעדיין לא הגיע להיות ת"ח, בעינן שיהא מופלג וחריף כדי שיהא אפשר שיהיה ת"ח]. ב. בדף מה תרצו דבשעת החורבן לא שייך דלא ליגרבו. ורצונם לומר, דבשעה שהעכו"ם תופסים וגם הורגים כל היהודים שהם יכולים ולא שייך שמא ירבו ויעשו טפי, דכל מה שידם מגעת לעשות יעשו אף אם לא יפדה ליתר על כדי דמיהן, נמצא שכל נפש שמציל הוי הצלה, וכדאי לבזבז הכל כדי שיציל עכ"פ מה שאפשר להציל. ג. בדף נח תרצו בתירוץ הראשון דבמקום שיש לחוש לסכנת נפשות יכול לפדותם ליתר על כדי דמיהן [וראייתם מהגמ' מד ע"א אינו מובן, עיין ברש"ש]. ומסתברא דלטעם זה גם אם יש לחוש שיענש השבויים ביסורין שהם קשים ממיתה כדאיתא בכתובות לג ע"א ממאי דמיתה חמורה דלמא מלקות חמורה וכו']. והנה, בשו"ע (יו"ד ס' רנ"ב ס"ד) פסק כטעם דמופלג בחכמה שאני, וממילא אין הכרח לשאר תירוצים, ולכן אין הכרח דבמקום סכנת נפשות פודין אף ליתר על כדי דמיהן. אכן, בפ"ת (ס"ק ד') הביא דעת הסוברים כתירוץ התוס' דבמקום שיש לחוש לסכנת נפשות מותר. והביא בשם הכנסת יחזקאל שהשיג עליהם וז"ל דהאי תירוצא דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא, אבל לטעמא דלא ליגרבי, הסברא להיפך דאם בסכנת נפשות פודין ירצו להרוג את השבוים כדי שיפדו יותר מכדי דמיהן וגם יגרבו להרוג עכ"ל. ונלענ"ד דהגם שסברתו ישרה ונכונה, מ"מ אי אפשר לומר דכוונת התוס' דבמקום סכנת נפשות מותר להוסיף על כדי דמיהן, שהוא רק להטעם דדוחקא דצבורא. שהרי להטעם דדוחקא דצבורא הקושיא ממעשה דרבי יהושע בן חנניא ורבי ישמעאל בן אלישע אינה מתחלת, שהרי משמע שרבי יהושע בן חנניה לא כפה הצבור לפדותו, אלא שפדה אותו בעצמו, ובזה לא שייך דוחקא דצבורא כלל. ועל כרחך מדהקשו התוס' דמעשה דרבי יהושע בן חנניה פליג על מתניתין דלעיל דאין פודין ליתר על כדי דמיהן, ע"כ ס"ל להתוס' כהטעם משום דלא ליגרבי ולייתו טפי, ואעפ"כ תרצו בתירוץ הראשון בדף נח ע"א דכי איכא סכנת נפשות פודין. והטעם דלא ניחא להו להתוס' בסברת הכנסת יחזקאל לומר דבסכנת נפשות יש לחוש טפי דליגרבו ולייתו, היינו משום דס"ל להתוס' דבסכנת נפשות לעולם דנין במה שלפניו, וכיון שיש סכנת נפשות לפניך, אין מוותרין על חייו מפני חיי שבויין אחרים שעדיין לא נשבו כלל ואין סכנתם לפנינו. כנ"ל דעת התוס'. ולפי"ז שפיר נתקיים תירוץ התוס' דבדאיכא סכנת נפשות מותר להוסיף על כדי דמיהן אף להא דקיי"ל שהטעם משום דלא ליגרבו ולייתו, ולא רק כשהטעם משום דוחקא דצבורא כדכתב הנכסת יחזקאל. מ"מ לדינא פסק השו"ע כהטעם דמופלג שאני ודו"ק. ולמעשה בזמנינו, מסתברא שלא שייך תקנה זו, דבזמננו דומה לזמן חורבן הבית כמש"כ התוס' דלא שייך שמא יגרבו, כיון שהישמעאלים לעולם יתפסו וישבו כל מה שיכולים לעשות אף אם לא ישלמו יתר על כדי דמיהן
No comments:
Post a Comment