כתב הר"ן בסוכה כה ע"א ובאמת כ"כ כל הראשונים, שלא שייך לפטור שומר אבידה אלא בשעה שהוא טורח באבדה דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מפטר משאר מצות. אמנם מדברי הנמוק"י בב"מ פב ע"א (נא ע"א בדפי הרי"ף) לא משמע כן. בגמ' שם קאמר שהמלוה על המשכון הוי שומר שכר מפני שהמלוה מצוה קעביד וממילא הוא כש"ש על משכונו של הלוה. והקשה הנמוק"י דנהי דעביד מצוה בשעת ההלואה מ"מ לא דמי לשומר אבדה שעושה המצוה כל זמן השמירה. וכתב הנמוק"י בשם הראב"ד וז"ל ופריק ז"ל דה"נ הוי ש"ש כל שעתא מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו, וע"ז כתב הרשב"א ז"ל למדנו מדברי הרב דבר זה שהוא פטור מפרוטה לעני כל זמן המשך המשכון בידו, ומ"מ לעיקר הקושיא נ"ל דאינה, דכיון דבשעת נתינת ממון נשכר פרוטה דרב יוסף נמצא שהוא ש"ש עליו לעולם וזה נ"ל פשוט עכ"ל. הרי לדעת הרשב"א ניחא דבאמת אינו פטור מלתת ריפתא לעניא רק בשעת הלואה שהוא עוסק בנתינת המעות, וזה מועיל להחשיבו ש"ש לעולם. אבל לפמש"כ הראב"ד שהוא פטור מפרוטה לעני כל זמן משך המשכון בידו מפני שעוסק במצוה במה שאינו מוכרו, תמוה מאוד, שזה נגד כל הראשונים שכתבו בתמיה דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו וכו', דלא הוי כעוסק במצוה להיות פטור מן המצוה רק בשעה שהוא טורח ומתעסק במצוה ראשונה. ונראה דצ"ל בכוונת הראב"ד דודאי אינו פטור מלתת פרוטה לעני כל זמן שהמשכון נשאר ברשותו, אלא כוונתו הוא דכיון שהוא עושה מצוה במה שממתין לו ואינו מוכרו, נמצא דכל זמן שמטפל במשכונו של לוה וטורח במשכונו הוא עוסק במצוה במה שמטפל בו ואינו מוכרו, ומש"ה כל זמן שמטפל וטורח בה הוא פטור מלתת פרוטה לעני. אבל בזמן שאינו מטפל בה מודה הראב"ד דלא מקרי עוסק במצוה להיות פטור מלתת פרוטה לעני
No comments:
Post a Comment