בביאור המנהג שש"ץ קורא בתורה ולא העולה
התוס' כתבו דטעם המנהג שנוהגין שש"ץ קורא היינו שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כדאיתא בבכורים פ"ג מ"ז בתחלה מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא מחמת הבושה התקינו שיהו מקרין את הכל. אלא שהקשה הרא"ש דאין הדמיון נראה דדוקא בבכורים איכא קלקול במה שנמנעו מלקיים מצות עשה דאורייתא , אבל הכא אדרבה ראוי שיתביישו ולא יעלו וממילא רק הבקיאים יקראו ועי"ז האחרים יתנו לב ללמוד הפרשה ולהיות בקיאין בו. אלא הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה דהיינו בניקוד התיבות עד שלא יצאו הצבור בקריאתו "והוא בעיניו כיודע", ואם לא יקראוהו בתורה אתי לאינצויי, לכך התקינו שיקראו בעל קורא שהוא בקי בקריאה
ונראה שיש נפק"מ גדולה בין טעם התוס' לטעם הרא"ש. לטעמו של התוס' עיקר התקנה הוי דומיא דבכורים שיהו מקרין אותו אבל עיקר הקריאה להוציא הצבור נעשית ע"י העולה שמברך לפניה ולאחריה דומיא דבכורים שאף שמקרין אותו, עיקר קריאת הפרשה נתקיים ע"י המביא בכורים. משא"כ לטעמו של הרא"ש עיקר התקנה הוא שתהא הש"ץ קורא ומוציאים הרבים ידי חובתם והוא במקום המברך. ולפי"ז אתי שפיר שהוסיף הרא"ש שאף לפי טעמא דידיה "גם העומד לקרות יקרא בנחת ובדקדוק עם ש"ץ שלא תהא ברכה לבטלה". הרי מבואר שהעולה אינו קורא בשביל הצבור רק שקורא בנחת לעצמו שלא תהא ברכותיו לבטלה. אבל לפי התוס' פשיטא שהעולה קורא שהרי הוא מוציא את הרבים י"ח רק שש"ץ עומד ומקרין אותו ודו"ק
אולם אכתי טעמא בעי לפי דרכו של הרא"ש אמאי הוי ברכה לבטלה כשאין העולה קורא עם הש"ץ, נימא שע"י שמיעתו הוי כאילו הוא קורא בעצמו דומיא דכל מקום דאמרינן שומע כעונה. וצ"ל דלא שייך שומע כעונה רק בדבר שהוא חובה על השומע וע"י שמיעתו הוי כקורא כדאמרינן גבי קידוש בשבת וקריאת המגילה. משא"כ הכא דאין כאן מצוה לא שייך שומע כעונה, וממילא אם אינו קורא בהדי הש"ץ תהוי ברכתו ברכה לבטלה
