בגמ' פליגי אביי ורבא בנאמנות דעד אחד, דלאביי כל שבידו נאמן, ולרבא כל שאמר לו בפעם ראשון שראהו נאמן. רש"י פירש דלאביי נאמן רק כשהוא בידו לעשות כמו שמעיד (שאם מעיד שטימא טהרותיו, אינו נאמן אא"כ עדיין בידו לטמאן, וכן לפיגול) אבל לרבא לא בעינן שיהיה בידו, רק שיאמר לו בפעם הראשון שרואהו - והטעם משום שבעצם הוא נאמן אף כשאינו בידו, אלא שאם ראהו כבר ולא אמר לו מידי הוי כרגלים לדבר שמשקר (וצ"ע אם יש לו אמתלא במה שלא אמר לו בפעם הראשון, אם נאמן בפעם השני כיון דבכה"ג ליכא רגלים שהוא משקר). ונראה פשוט שהוא נאמן אף לקולא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, דאי רק נאמן לחומרא הא לא שייך להאמינו לגבי פיגול שעי"ז יביא קרבן אחר ויעבור על חולין בעזרה
והנה, התוס' כתבו דהא דאמר רבא שנאמן אף כשאינו בידו, היינו רק כשעכ"פ היה בידו מתחלה, אבל כשלא היה בידו אף מעיקרא אינו נאמן (אלא דשתיקה כהודאה, וכשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כמש"כ המהרש"א על התוס'). ונראה דלפי דרכם של רש"י ותוס' דלרבא נאמן אף כשאינו בידו עכשיו, כל הני עובדות דגמ' אתיין רק כאביי. שהרי ההוא דא"ל לחבריה שטימא טהרותיו "ביום פלוני" וקאמר רב אמי שאינו נאמן, הא לרבא לכאורה הוא נאמן ובלבד שיהא בפעם הראשון. וזה תמוה שהרי ההוא עובדא דס"ת משמע דאינו נאמן רק משום שהוא ביד הלוקח, אבל אילו היה עדיין בידו, אע"פ שכבר גמרו היה נאמן אע"פ שאין בידו לפוסלן. וקשה דלאביי אמאי נאמן כיון שאינו בידו, ולרבא אמאי אינו נאמן ביד הלוקח (אא"כ הוא כבר ראהו ולא אמר לו מידי) - ואף אם אתיא כרבא, הא ב' עובדות היו של רב אמי, ואי אפשר לומר דעובדא דטהרות כאביי ועובדא דס"ת כרבא! אכן, לפמש"כ התוס' רי"ד לפרש פלוגתא דאביי ורבא, כל הני עובדות אתיין כרבא. הא דלא בעי רבא שיהיה בידו היינו דלא בעינן שיהיה בידו למפסליה עכשיו אבל בעינן שיהיה החפצא בתוך רשותו, שעדיין לא החזירו. לפיכך בעובדא דרב אמי קמיירי כשאין הטהרות בידו לפיכך אינו נאמן, וכן בההיא דס"ת, דנהי שנגמר הספר ואין בידו לפוסלו עכשיו מ"מ כל שהוא ביד הסופר נאמן, ורק כשכבר הוא ביד הלוקח דאינו ברשותו כלל אינו נאמן - וזה מדוייק במה שהוצרך רב אמי לשאלו "ס"ת בי מי" עיין בתוס' רי"ד
No comments:
Post a Comment