בפסחים ו ע"ב קאמר הבודק צריך שיבטל, ופרש"י וז"ל שיבטל בלבו וכו' ואומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל עכ"ל. הרי פתח בלשון "בלבו" וסיים ב"ואומר," וצ"ב. גם קשה מפרש"י בעצמו ד ע"ב שכתב "והשבתה בלב היא השבתה". וא"כ אמאי סובר שצריך שיאמר כל חמירא וכו'. ונראה לפרש בהקדם קושיית הגרע"א על הר"ן ריש פסחים. בהא דלא סגי בביטול גרידא כתב הר"ן "לפי שביטול תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי". הרי חשש הר"ן שאינו מבטלו בלב שלם, אבל מה בכך שאינו מבטלו בלב שלם הא קיי"ל דדברים שבלב אינם דברים, וכיון דאומר בפיו דמבטלו אף דבלבו אינו כן הא אין מחשבת הלב מבטל מה שהוציא משפתיו. וכתב הגרע"א (פסקים ס' כ"ג בד"ה מ"ש מעכ"ת ני' בכוונת הירושלמי) וז"ל וצריך לומר כיון דבאמת לשון ביטול לא הוי הפקר ממש רק גילוי דעת למה שבלבו, שאינו חושבו ושנחשב לו כעפרא, וכיון דאנו דנין על מה שבלבו דהיינו בדרך גילוי מלתא מה שבדעתו, ואם בדעתו אינו כן אין הביטול כלום עכ"ל. ומתוך כך כתב הגרע"א דהא דקנסינן בחמץ שעבר עליו הפסח אף כשביטלו כמש"כ המחבר (ס' תמ"ח ס"ה) היינו רק כשביטלו דלא יצא מרשותו לגמרי אבל חמץ שהפקירו שיצא מרשותו לגמרי עדיף מביטול ולא קנסו [ודלא כמש"כ המ"ב שם ס"ק כ"ה]. נמצינו למדים שיש חילוק יסודי בין דין הפקר לדין ביטול, שבהפקר העיקר הוא במה שמוציא משפתיו, אבל בביטול אף שהוא ודאי צריך להוציא מחשבת לבו מפיו דבלא"ה אינו כלום, מ"מ העיקר חלות הביטול הוא במחשבת לבו ורק מהני פיו לגלות על מחשבותיו הטמונים בלבו. ובזה דברי רש"י מדוייקים מאוד, דאילו היה סובר רש"י שעיקר ביטול הוא מדין הפקר כמש"כ התוס' מסתברא שהעיקר במה ש"אומר" ומוציא מפיו שמסלק רשותו ממנו [ואע"פ שגם הר"ן כתב שהוא מדין הפקר, היינו שע"י הביטול נפיק מרשותו כמו הפקר אבל אין מעשה הביטול כמעשה הפקר כדביאר הר"ן באריכות], אבל כיון שסובר רש"י שזה נלמד מ"תשביתו" שהוא השבתה בלב, אלא שצריך להוציא משפתיו, נמצא שהעיקר הוא במה שחושב בלבו שהוא כעפרא דארעא דלא חשיבי בעיניו לכלום, אלא שצריך להוציא מחשבותיו מפיו. לפיכך כתב רש"י בדקדוק נפלא שביטול הוא בלבו ואע"פ "אומר כל חמירא" שעי"ז מגלה על מחשבת לבו
No comments:
Post a Comment