ג' טבת תשס"ט
הערות בענין יחוד
א. בקדושין פא ע"א קאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד. רש"י מפרש שהוא רק לענין מלקות מפני דמסתפי מבעלה דהשתא אתי. אבל התוס' השיגו עליו וקושייתם ממעשה דרב ביבי דאיקלע לבי רב יוסף וקאמר רב יוסף "שקולי דרגא מתותי ביבי" דהיינו להעביר הסולם שלא ירד מן העליה להבית מקום שאשתו של רב יוסף נמצאת, וקפריך בגמ' מהא דרבא דבעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד, ומשני דשאני רב ביבי דשושבינתיה הויא וגייסא ביה. כלומר, דכיון דגייסא ביה מסתמא גייסא גם בה ובזה לא שייך כל ההיתר של בעלה בעיר. והקשו התוס' על פרש"י דאי כדבריו מאי קפריך מבעלה בעיר, הא אף בעלה בעיר מועיל רק לענין מלקות ולא לענין איסור. לפיכך כתבו התוס' דאין חוששין כלל משום ייחוד ואפילו איסורא ליכא היכא דבעלה בעיר. וראיתי בבינת אדם (שער בית הנשים ס' י"ז) שכתב ליישב פרש"י וז"ל נ"ל דרש"י ס"ל דהכי מקשה הש"ס, דבשלמא דאם שהיא מתיחדת אסור מדאורייתא שייך לגזור שלא יבא לידי יחוד, אבל כיון שאם בעלה בעיר אין בו יחוד דאורייתא להלקות אפילו אם הוא עמה ביחוד בחדר נעול, אלא מדרבנן לכתחלה אסור, א"כ לא שייך למיגזר לשקול דרגא שמא ילך ויתיחד עמה, וא"כ לא קשה מידי קושיית התוס' עכ"ל. ובזה מיישב נמי עוד קושיא על רש"י דכבר אמר בגמ' דאין מלקין על היחוד באשת איש שלא תהא מוציא לעז על בניה, וא"כ אף כשאין בעלה בעיר נמי אין מלקין על היחוד. אלא כוונת רש"י דנהי דאין מלקין הוא רק מדרבנן שלא להוציא לעז, אבל מדאורייתא ראויה להלקות, אבל כשבעלה בעיר אין בזה ייחוד דאורייתא רק מדרבנן ומש"ה מדאורייתא אין מלקין [וא"צ לדחוק כמש"כ הב"ח דלולי בעלה בעיר הוי מלקין ומכריז כדעביד מר זוטרא].
נמצינו למדים מדברי החכ"א בביאור דעת רש"י, דבמצב ששייך ייחוד דאורייתא איכא למיגזר שמא יבא לידי ייחוד, אבל במצב שאף אם יתייחד הוא רק מדרבנן, אין לאסור משום שמא יבא לידי ייחוד. וזה מדוייק בפרש"י שכתב בעובדא דרב ביבי וז"ל שקולו דרגא, שאכלו בעליה וירדו רב יוסף ואשתו, והוא נשאר בעליה, שקולו דרגא מתותי ביבי שלא ירד ויתיחד עכ"ל. הרי משמע מרש"י דאם אם לא שקלו הדרגא לעליה, אילו היה נשאר רב ביבי בעליה לא מקרי ייחוד, אלא שאסרו מדרבנן שמא יבא לידי ייחוד. לפיכך לא גזרו אלא במקום ששייך לבא לידי איסור ייחוד דאורייתא ולא כששייך לבא רק לידי איסור ייחוד דרבנן כגון היכא דבעלה בעיר.
אמנם יש לעיין בפרש"י אהא דקאמר אביי בין כשאנשים מבפנים ונשים מבחוץ בין איפכא, חוששין משום ייחוד. הרמב"ם מפרש דלא שייך איסור ייחוד אלא במצב שפירש אחד מהם, אבל רש"י מפרש וז"ל שמא יצא אחדמהם ויתייחד עם הנשים עכ"ל. הרי אף בזה סובר רש"י דחיישינן שמא יבא לידי ייחוד. איברא, שאינו ברור כ"כ מה החשש בזה בפרט לפרש"י, שהרי לדעת רש"י אשה מתייחדת עם ב' אנשים עכ"פ בעיר וביום [ודלא כהרמב"ם ושו"ע דסתם אנשי אינם כשרים אלא פרוצים, כיון שאף האמוראים חששו על עצמן שאינם כשרים]. אלא שכבר הרגיש רש"י בזה וכתב בעצמו דאם תכנס היא לפנים לא איכפת לן דאשה מתייחדת עם שני אנשים, אלא החשש הוא שמא יכנס או יצא אחד מן האנשים להיות בין הנשים. אלא שגם זה קשה לפרש"י פב ע"א על המשנה דתנן כל שעסקיו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים, שפירש רש"י דהא דאסרינן לעיל איש אחד בב' נשים, דוקא הוא וכדפרש"י פ ע"ב דשתיהן נוחות להתפתות, אבל בג' או ד' נשים מותר להתייחד משום שכיון שאי אפשר לפתותם, ע"כ כל אחת מתביישת לעבור לפני חברתה. וכבר עמדו התוס' פב ע"א בזה, וחלקו על רש"י דדעתם שאין חילוק בין אשה אחת לשנים או שלש, שהכל אסור [והא דמחמירין בעסקו עם הנשים היינו אף כשאשתו עמו]. ולפי"ז הא דחיישינן שמא יכנס או יצא איש אחד בין הנשים, ע"כ קמיירי בב' נשים ולא יותר, או כשעסקו עם הנשים דאל"כ ליכא איסור ייחוד כלל. עכ"פ בב' נשים ודאי חיישינן שמא יכנס או יצא איש אחד ביניהם ויבא לידי ייחוד, ולכן אסרו לגמרי נשים ואנשים כשיש דרך זה על זה ליכנס או לצאת כדי שלא יבא לידי ייחוד. ולפי חידושו של החכ"א הנ"ל דלא אסרינן מפני החשש שיבא לידי ייחוד רק באופן שאם יתייחד איכא איסור דאורייתא, אבל במצב שאפילו אם יתייחד ליכא אלא איסור דרבנן כמו בבעלה בעיר, אף דאסרינן להתייחד, לא חיישינן שמא יבא לידי ייחוד. וא"כ יש להוכיח מכאן דהא דאסרינן ייחוד מדאורייתא אין זה רק באיש אחד ואשה אחת, אלא אף איש אחד בב' נשים נמי הוי איסור ייחוד דאורייתא. דנהי דבגמ' פ ע"ב דיליף איסור ייחוד מקרא ד"כי יסיתך" קמיירי בבן עם אמו, לאפוקי איש אחד ואשה אחת, מ"מ אהני לן סברת הש"ס דנשים דעתן קלות וכדפרש"י ששתיהן נוחות להתפתות, לאסור מדאורייתא באיש אחד וב' נשים.
ותמהני על החכ"א בעצמו שכתב בבינת אדם (שם ס' ט"ז) דאינו אסור מדאורייתא רק איש אחד עם הערוה, אבל איש אחד עם ב' נשים אינו אלא מדרבנן. שהרי לפי דרכו שאין זה אלא מדרבנן, אמאי חיישינן בנשים מבפנים ואנשים מבחוץ וכן איפכא שמא יתייחד איש בין הנשים, הא לשון נשים ודאי משמע דקמיירי בב' או יותר, וא"כ אין בזה איסור דאורייתא, והרי החכ"א בעצמו סובר דכל היכא שאם יתייחד ליכא איסור דאורייתא לא חיישינן שמא יבא להתייחד.
והנה, באגרו"מ (אהע"ז ח"ד ס' ס"ד אות ג') כתב לאסור ליסע יחד עם אשה במכונית אפילו ביום שמא יניחו המכונית על הדרך ויתרחקו למקום סתר ויבעלנה. אלא שהתיר בשעת הדחק משום שמשמע לו דאין חושששין מדינא לשמא יטה מן הדרך בכשרין ורק חיישינן שמא יתקוף היצר ויעברו במקום שנמצאים. ותלה זה בפלוגתא בין הרי"ו ומהרש"ל הובא בב"ש (ס' כ"ב ס"ק ט') והעלה להקל בשעת הדחק. אכן, לפי מה שביארנו דבמצב שאין שם ייחוד ממש, אלא דבקל יכול לבא לידי ייחוד, ודאי חיישינן לזה באופן שהאיסור ייחוד תהוי מדאורייתא, וא"כ ה"נ שבקל יכול להטות מן הדרך למקום סתר יש מקום לחוש שיבא לידי ייחוד באופן שהייחוד אסור מדאורייתא כגון באחד מן העריות כשאין בעלה בעיר.
ב. באור שמח דייק מלשון הרמב"ם דלא מהני בעלה בעיר אלא להתיר האשה עצמה אבל כשיש שם עוד נשים, אסור לאדם להתייחד עמהן, ולא אמרינן שאשה זו שבעלה בעיר משמרתן. וראייתו מהא דכתב הרמב"ם בהל' ח' לא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם, דמשמע דבעינן בעלה ואשתו עמו ואז מותר לאשה אחרת להתייחד עם האנשים הנמצאים [זה הרמב"ם לשיטתו דאסרינן אשה אחת עם ב' אנשים או יותר]. וקשה למה בעינן שתהא הבעל וגם אשתו שם, הא אף כשאין הבעל שם אלא אשה שבעלה בעיר ועוד אשה אחרת עם הנשים הרבה נמי מותר כיון שהאשה שבעלה בעיר משמרת חברתה. א"ו מדבעינן הבעל וגם אשתו, מצינו דבעלה בעיר אינו מועיל אלא לעצמה ולא לאחרים עד שתהא בעלה שם עמה [ובסוף דבריו כתב שיש לדחות דאולי איירי הרמב"ם כשהוא גס עמהן, לכן בעי שיהא בעלה עמה ממש, ולא מהני בעלה בעיר]. עיין באגרו"מ (אהע"ז ח"ד ס' ס"ד אות ו') שנתקשה הרבה בלשון הב"ש דמשמע כדברי האור שמח, דאשה אחת עם הנשים הרבה בעינן שתהא אחד מהאנשים הבעל של האשה, ותמה דאף כשליכא שם בעלה רק שנמצא בעלה בעיר מותרת להתייחד עם אנשים, וממילא ליכא איסור ייחוד אף על נשים אחרות דכיון שהיא לא תזנה יכולה לשמור את חברתה. ובאמת כתב האגרו"מ (שם אות ח') סברא לומר דאשה שבעלה בעיר יכולה לשמור חברתה טפי מקרובו, שהרי שגם להאשה שבעלה בעיר איכא תאוה לזנות וכיון שהיא מונעת גם הן ימנהו, אבל מה שנמנעות הקרובות הוא משום שאין להן תאוה אבל יתכן שאשה שאינה קרובה ויש לה תאוה תזנה. ואף שלדינא דחה סברא זו דאף אשה שהיא קרוב לו יכולה לשמור אחרות, מ"מ מסתברא לו דאשה שבעלה בעיר הוי שומרת לגבי אחרות יותר מקרוב.
ג. החכ"א (כלל קכ"ו ס"ו) כתב דלא מהני סברא דבעלה בעיר אלא בביתה דחוששת שמא יבא בעלה, אבל כשתלך לבית אחר אין אימת בעלה עליה כיון שאין בעלה יודע היכן היא. עוד החמיר באשה שהלכה ברשות בעלה וכ"ש כשבעלה נתן לה רשות לדבר עם איש אחד דבר סתר ולסגור הדלת, דלא מהני בעלה בעיר בכה"ג. באגרו"מ (אהע"ז ס' ס"ד אות כ"א) השיג על החכ"א מפני שהבין בסברתו של החכ"א דכל שבעלה נתן לה רשות דבר עם אחד בסתר, אין אימת בעלה עליה, והקשה דמה בכך שנתן לה רשות, הא אכתי איכא למיחש שמא יבא ואימתו עליה עדיין שאומרת השתא אתי. וכן כשנתן לה רשות לילך לאיזה מקום הא יודע לילך לשם ואין להחשיב ייחוד לשם כסתירה ששייך שיבא ואימתו עליה. גם ביאר דהא דהקפיד החכ"א דדוקא בביתו ליכא איסור אבל כשתלך לבית אחר איכא איסור ייחוד, הוא דוקא כשהלה למקום שאין רגילה ללכת אבל כשרגילה ללכת לשם ובעלה יודע המקום שהלכה, הוי כביתה לענין זה וליכא איסור ייחוד. לדינא, כתב שבדין שלישי אף החכ"א מודה, אבל בדין ראשון ושני לא מסתבר כלל כדברי החכ"א מ"מ יש להחמיר שלא בשעת הדחק. ונעלנ"ד דלא עיין בדברי החכ"א בבינת אדם שביאר שיטתו בזה, שהרי אין כוונת החכ"א לומר דכשנתן לה רשות אין אימתו עליה. אלא כתב בבינת אדם (ס' י"ז) דהא דמהני בעלה בעיר מפני שאימת בעלה עליה, אין הכוונה שמתיירא שמא יבא הבעל בשעת ביאה ממש, דא"כ אמאי לא מהני גם כשלבו גס בו. אלא הסברא הוא שמתיירא כשביא הבעל וימצא שהיא מתיחדת עם איש שאינו גס בה יחשוד אותה דמסתמא זנתה עמו דלא"כ מאי בעי גביה, וכיון שיודעת שאם יבא בעלה יחשוד אותה וידרוש ויחקור אם באמת זנתה עמו, שומרת את עצמה שלא לזנות עמו מפני אימת הדרישה וחקירה. אבל בגס בו לא יחוש הבעל אם ימצא שהיא מתיחדת עמו ולכן תזנה ג"כ. לפיכך סובר החכ"א דכל שנתן לה בעלה רשות הוי כגס בו ממש שהיא יודעת שאין הבעל דורש וחוקר על הייחוד, וסוברת בדעתה דמסתמא לא יבא בשעת ביאה ממש, ותזנה עמו. איברא, שדברי החכ"א מחודשים הם, דלפי הפשטות הא דמהני בעלה בעיר מפני שמפחדת שיבא בשעת ביאה, מ"מ לפי דרכו שפיר השוה הא דנתן לה רשות להתייחד עם איש אחד לייחוד עם מי שגס בו דלא מהני בעלה בעיר כדמפורש בגמ'.
No comments:
Post a Comment