I am not posting this as a post, rather as a comment bec. it is slightly long. It is a thought that I had to explain some of the difficulties in Tosafos. If you get a chance to read over shabbos (copy,paste and print), let me know if you have any thoughts about it.
3 comments:
בביצה כא. קאמר עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט כיון דאפשר למפלגה בלישה. התוס' בד"ה עיסה, הקשו מהא דלעיל יז. דממלאה אשה כל התנור פת מפני שנאפית יפה בזמן שהתנור מלא, וא"כ ה"נ יש להתיר מטעם זה. ותרצו דלעיל כל הפת של ישראל ובידו לאכול מכל אחד ואחד וגם יתכן שיבאו אורחים ויאכל כולם אבל הכא חצי של נכרי ואסור. ולפום ריהטא אין דבריהם מובנים כלל, חדא דכל תירוצם הוא משום הואיל והא אנן אליבא דרב חסדא קיימינן דלית ליה הואיל (עיין בצל"ח דסברת ר"ש בן אלעזר שהפת נאפית יפה מהני מדאורייתא, ומ"מ אסור מדרבנן ולזה בעינן הואיל ומודה ר"ח דמדרבנן אמרינן הואיל, אבל כבר דחה פירוש זה מכח הסוגיא דא"כ בעיסת כלבים נמי הוי רק מדרבנן מטעם זה דפת נאפית יפה, ומאי קפריך אדר"ח מהא דלית ליה הואיל, הא בדרבנן אית ליה הואיל. עיין גם בשו"ת אבני מילואים ס' ב' הע' ד' דכתב דלאו מטעם הואיל אתאן עלה, אלא עיקר כוונת התוס', דסברת רשב"א לחודיה לא מהני אא"כ עיקר כוונתו להשביח הפת שצריך לו עיי"ש). ועוד קשה דטעמא דרשב"א הוא שהפת שצריך לו נאפית יפה, וא"כ מה בכך אם אי אפשר לאכול מכל אחד מ"מ במה שאופה כולם משביח הפת שצריך לו.
בגמ' קאמר ר"ה דקמחא דבני חילא מותר לאפותה ביו"ט משום דלא קפדי אי יהיב חדא לינוקא וממילא כל חדא וחדא חזיא לינוקא. והקשו התוס' דמה בין זה לעיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל, ותרצו דהכא קמיירי כשהקמח אינו של ישראל אלא של בני חילא ולא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח עד שאופים לכל בני חילא, דדוקא אחר שאפו לבני חילא לא קפיד אי יהיב לינוקא. וגם בעגל קמיירי בהכי. משא"כ בעיסה חציה של נכרי וכו' שהוא של ישראל אסור לאפות חלק הנכרי כיון דאפשר למיפלגא עכת"ד. ונראה לפרש דבריהם דמי שאינו צריך אלא חצי קדרה אלא שיודע שע"י הבישול נצטמק התבשיל, ליכא איסורא לבשל יותר כיון דרק עי"ז ישאר מה שצריך לאכילתו וזהו בכלל הסברא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וא"כ כיון שאי אפשר ליקח מהקמח עד שיאפה לבני חילא מפני שהם מקפידין ע"ז, נמצא דרק ע"י אפייה לכל בני חילא זוכה לאכול ממנו והוי כל האפיה לצורך אוכל נפש דידה. ויש לדקדק דלפי סברתם אמאי קאמר בגמ' דטעמא משום דכל חדא וחדא חזיא לינוקא, הא בלא"ה נמי יש להתיר. שהרי אף אם עשו הפת של בני חילא בשומן של חזיר שאסור לישראל לאכול ממנו, מ"מ אי אפשר לאפות הכשר עד שיאפה כל האסורות מחמת קפידתן וממילא הוי אף פת איסור של בני חילא בכלל ההיתר של אוכל נפש לישראל. ואמאי קאמר בגמ' דכל חדא וחדא, הא אף אם לא חזיא נמי תשרי.
ונלענ"ד דבדין אוכל נפש תרתי בעינן. בעינן שתהא נעשה לצורך ישראל דהיינו שרק ע"י אפיית כולם שייך לאכול ישראל אף מעט ממנו, נמצא שכל האפיה הוא לצורך או"נ דישראל. אכן, זה אינו מספיק שהרי כל שאין עצם עשיית המלאכה שייך ממש לאוכל נפש, אי אפשר להתיר עשייתו אף שהוא לצורך אוכל נפש. למשל אילו היה תופס נכרי כל סעודתו של ישראל ולא נשאר לו צורכי סעודה, ואומר לו שיחזיר לו סעודתו אם יחרוש ויקצור שדהו ביו"ט, דכל כה"ג ודאי לא שייך להתיר מטעם אוכל נפש, דנהי דהוי לצורך אוכל נפש מ"מ עיקר המלאכה אינו מקושר לאוכל נפש. לכן מלבד הא דבעינן שתהא לצורך אוכל נפש דישראל, בעינן נמי שתהא עיקר המלאכה שעושה, מלאכה של אוכל נפש. נמצא דלעולם תרתי בעינן, חדא שתהא לצורך או"נ וגם שתהא עיקר המלאכה מלאכת אוכל נפש. והשתא, אילולי סברת הש"ס דכל חדא וחדא חזיא לינוקא, נהי דלא זכיא ישראל ליטול אף מעט קמח אא"כ יאפה כל הפת של בני חילא, מ"מ עי"ז רק מקרי אפייתו צורך אוכל נפש אבל כיון שכל הפת שלא לצורך ישראל לא קרינן ליה מלאכת אוכל נפש. מש"ה בעינן טעמא דגמ' דכיון דכל חדא וחדא חזיא לינוקא דאז שייך לומר על כל חלק וחלק ממנו שעושה לצורך ישראל משום שמא יתן אותו לתינוק, נמצא דעצם האפיה של כל אחד ואחד מקרי מלאכת אוכל נפש, ומש"ה כיון שצריך לאפות כולם כדי לאכול ממנו מעט הרי זה אוכל נפש ממש ושרי.
ובדרך זה אפשר ליישב גם קושייתנו הראשון. עיקר סברתו של רשב"א שהפת נאפית יפה, היינו שאפיית כולם הוי צורך אוכל נפש, מ"מ אין זה מספיק שהרי מלאכת אפיה על כל אחד ואחד אינו מלאכה של אוכל נפש, שהרי מלאכת אוכל נפש פירושו הוא דכשמדביק הפת לתנור הוא לצורך אכילת אותו פת. משא"כ כאן שהמלאכה שעושה כשמדביק כל פת ופת לתנור הוי רק לצורך הפת הראשון שהדביק לצורכו, נמצא שהמלאכה שהוא עושה עכשיו כשמדביק הפת השני והשלישי אינו לצורך הפת שמדביק עכשיו, והרי זה דומה לעשיית כל הפת של בני חילא כדי לאכול קצת ממנו. מש"ה בעינן נמי טעמא דכתבו התוס' שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד ואילו מקלעי ליה אורחים יאכל מכולם (והוא לרווחא דמילתא דיתכן שיהא צריך כולם), ממילא מקרי מעשה אפיה של כל אחד ואחד מלאכת אוכל נפש ושרי. אבל בעיסה חציה של נכרי, נהי דשייך שהפת נאפית יפה ואפיית חלק הנכרי הוי צורך אוכל נפש של ישראל, מ"מ כיון דאי אפשר לישראל לאכול מה שירצה שיש גם לנכרי רשות לבחור חלק שירצה מפני שהוא שותף בעיסה, נמצא שלא מקרי כל המלאכה מלאכת אוכל נפש, לכן אין להתיר אע"פ שהכל הוא לצורך אוכל נפש דישראל (אולם לדברינו צ"ע דגם בבני חילא נימא שנחשב צורך אוכל נפש מטעם דהפת נאפית יפה ואמאי הוצרכו התוס' לחדש דלא יזכה לאכול כלל עד שיאפה כולם).
ר' אבי,
לענ"ד הערתך אמת והדברים שמחים כניתינתם בסיני ועליך נאמר שהראו לו למשה כל דבר שתלמיד עתיד לחדש
ומה הקשית על בני חילא גם בדעתי עלה, אך נ"ל פשוט שלבני חילא היה צריך כמה וכמה מלאי תנור ול"ש לדין רשב"א
thank you r' yossi. i also appreciate that you read through it. your point at the end is a very good point and answer the question that i left off with.
Post a Comment