יעל

תמה אני, דתוספות אומר שקושית הגמרא והא קא מתהניא מעבירה לא היתה שצריכה למסור נפשה כיון שהיתה קרקע עולם, וצ"ע דלעיל בריש פרק הבא על יבמתו מתבאר בתוספות שחיוב מיתה בעריות הוא על ההנאה (וכן מבואר בגמרא ב"ק לב א' וז"ל "התם תרוייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם הנאה לתרוייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד" ושם בתוספות "...דרחמנא אחשביה להנאה מעשה") וא"כ בהו"א שהיה לה הנאה וודאי שייך שתתחייב מיתה אפילו אם היא קרקע עולם? תמוה