מלשון הגמ' דכל המתחיל במצוה אומרים לו גמור משמע שהוא רק חומרא בעלמא, אבל יש להביא ראיה מסוגיא דידן דהוא חיובא מעיקר הדין
בגמ' בב"מ ל ע"ב מבואר דזקן ואינו לפי כבודו פטור ממצות השבת אבדה דילפינן מקרא ד"והתעלמת מהם" דפעמים שאתה מתעלם. אכן, קאמר רבה הכישה חייב בה. ונחלקו הראשונים בפירוש דבר זה, רש"י מפרש וז"ל הכישה הכאה אחת להשיבה נתחייב בה לאהדורה הואיל והתחיל עכ"ל. אבל בתוס' כה ע"ב בד"ה ואם, מפרשים על פי הסוגיא דבב"ב פח ע"א דדוקא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא, ולא בשאר דברים. הרי דעת התוס' דטעמא דהכישה לאו משום שהתחיל במצוה אלא משום שגרם גריעותא בשמירתה וממילא חייב לתקן מה שעוות ולאהדורה לבעלים, וזה שייך רק בבע"ח ולא בשאר דברים. אבל רש"י מפרש דקמיירי רק כשהכישה על דעת להשיבה, דנהי דפטרינן זקן ואינו לפי כבודו היינו רק כשלא הגביה החפץ ולא התחיל במצותה אבל כשהתחיל המצוה חייב לגמרה. וכעין סברא זו מצינו בגמ' כז ע"א בהא דרבנאי דיליף מקרא ד"ומצאת" דפטור מלהשיב אבידת נכרי אע"ג דאתא לידיה, דאילולי קרא הוי פטרינן ליה רק מלטרוח אחריה אבל אי נקטה חייב לאהדורה כדפרש"י שם. אלמא שיש סברא לפטור רק קודם שנטלה אבל כשכבר נטלה והתחיל במצות השבה מחוייב לטרוח ולהתעסק בה עד שמגיע ליד הבעלים. נמצינו למדים מפרש"י שיש חיוב גדול לגמור המצוה שהתחיל בה, וק"ו הוא, מה זקן ואינו לפי כבודו שפטור ממצות השבה כיון שהתחיל בה חייב להשיבה כ"ש אחרים שהתחילו במצוה שהם מחוייבים בה שחובה מוטלת עליהם לגמרה.
אמנם לפי האמת נראה, שאין זה מקושר להא דמתחיל במצוה אומרים לו גמור. אלא רש"י לשיטתו אזיל בדף כו ע"ב דמצות השב תשיבם אינו מתחיל בשעת הראיה רק בשעה שנטל החפץ, לפיכך סובר רש"י דהא דפטרינן זקן ואינו לפי כבודו מ"והתעלמת מהם" היינו לפטרו מלעבור על לאו דלא תוכל להתעלם, ולא לפטרו ממצות עשה דהשב תשיבם. וכן נראה לפרש בכוונת רש"י כו ע"א בהא דרבנאי דבעי קרא יתירא ד"ומצאת" לפטור מלהשיב אבידת נכרי אף אחר שבאה לידו, דלולי קרא הוי פטרינן ליה רק מלאו דלא תוכל להתעלם ולא מעשה דהשב תשיבם. היוצא מדברינו דהא דפרש"י שהכישה והתחיל במצוה שחייב לגמרה, אין הטעם משום שהמתחיל אומרים לו גמור, אלא שלא פטרינן ליה רק מהלאו ולא מהעשה, וכיון שהעשה מתחיל בשעה שנטלה כשנטלה מחוייב להשיבה
No comments:
Post a Comment