The Gemara says that when a child reaches an age that he knows how to wrap himself in clothing, his father is obligated to purchase tzitzis for him. Tosafos points out that the nature of the mitzvah of tzitzis is not an absolute obligation and therefore the father is only obligated to purchase tzitzis for his child when the child has a four cornered garment. But the father is not obligated to purchase a four cornered garment for his child to train him in the mitzvah of tzitzis. Tosafos points out that although the gemara in Menachos 41a considers one who avoids or evades the mitzvah of tzitzis to be deserving of punishment, that is only in those days when they were accustomed to wear four cornered garments, therefore one who went out of their way to avoid it was clearly trying to evade a mitzvah. However, nowadays where most garments are made without having four corners, if one would neglect purchasing a garment that is obligated in tzitzis they aren't deserving of punishment. Tosafos seems to imply that in a time when it was normal to wear four cornered garments, not only should one not avoid the mitzvah for their own garments, they shouldn't even avoid the mitzvah for their child's garments.
The Shita Mi'kubetzes adds that although nowadays it isn't a punishable offense to avoid the mitzvah of tzitzis, it is still proper for one to purchase a four cornered garment to intentionally create an obligation on themselves of tzitzis. The source is from Moshe who yearned to enter Eretz Yisroel to fulfill mitzvos.
הגדרה בחיוב להכניס עצמו להיות חייב במצות ולפטור את עצמו ממצות:
לענ"ד נראה שיש ד' שלבים לגבי הא דאין לו לאדם לבקש תחבולות לפטור את עצמו מן המצות והחובה להכניס את עצמו לחיוב מצוה. מצינו ענין זה בד' מקומות בש"ס. א. בגמ' קדושין לג ע"א גבי מפני שיבה תקום, קאמר שיכול יעצים עיניו כמו שלא ראהו, וקפריך אטו ברשיעי עסקינן, ומפרש שיכול יעצים עיניו מקמי דלמטי זמן חיובא דכי מטא זמן חיובא הא לא חזי ליה דקאים מקמיה ת"ל תקום ויראת. ופרש"י דילפינן מהכא שיש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו. וראיתי בספר דברות משה (קדושין הערה ל"א) שמפרש שזה חמור מהא דאמר מלאך לרבי קטינא דענשינן בעידן ריתחא, שהרי הכא ילפינן מקרא שלא מהני תחבולותיו לפטור את עצמו מן המצוה כלל, והוא מבטל המצוה בידים אלא שנפטר מדין אנוס שלא ידע שעבר מחמת עצימת עינים [ויותר מזה ראיתי בגור אריה (פרשת בהעלותך פרק ט' פסוק א') על פרש"י שם דלא פתח הפרשה בענין הקרבת הפסח משום שהיא גנותן של ישראל שלא הביאו קרבן פסח כל מ' שנה חוץ מזו. התוס' בקדושין לז ע"ב כתבו או שלא היו חייבים עד שנכנסו לארץ או שהיו חייבים אלא שפטורים משום שהיו ערלים, ומ"מ גנות הוא להם שנשארו במדבר מ' שנה מחמת חטא המרגלים. אבל המהר"ל כתב שם וז"ל ולפי דעתי אין צריך, שאף אם הוא פטור מן המצוה או מחמת אונסה או שפטרו, גנאי הוא לו, דסוף סוף לא עשו המצוה כמה שנים שהיו במדבר, שכל מי שהוא פטור מן המצוה מחמת שהוא אונס גנאי הוא לו שלא עשה המצוה, דלא אמרינן בבב"ק כח ע"ב אונס רחמנא פטריה רק לענין פטור מן העונש, אבל מ"מ גנאי הוא לו שלא עשה המצוה והיה לו זכות, וכאן לא היה להם זכות אותו המצוה עכ"ל. הרי סובר דגנאי הוא שלא לקיים מצוה אע"פ שהוא רק מחמת אונס, וכ"ש בנידון דידן שמכניס עצמו למצב כזה ובודאי לאו שפיר עביד שהוא מכניס עצמו למצב שיהיה גנאי לו במה שלא יקיים המצוה. עיין במשך חכמה (פרשת בא י"ג, י') שיש הבדל בין ביטול עשה באונס, לעבירת ל"ת באונס, דבל"ת אין העשיה נחשב לכלום וכאילו לא עשה, אבל בעשה אף כשהיה אנוס מ"מ לא מיחשב כמאן דעביד דסוף סוף לא עשה. ובזה מיישב קושיית התוס' בנדה סא ע"ב אמאי שייך לועג לרש בציצית ולא בכלאים, וכן אמאי קפדינן על בדיקת תפילין ומזוזה יותר מבדיקת ריאה, וכן אמאי קפדינן על שמירת המצה רק למצות לילה הראשונה]. אכן, מדברי הביה"ל (או"ח ס' קכ"ח ס"ב בד"ה או, וכן בס"ד בד"ה אינם) משמע שסובר דקרא ד"ויראת מאלקיך" כללא היא ושייך הכי בכל מקום שמבקש טצדקי לפטור את עצמו ממצות, ואינו דין מיוחד בקימה מפני שיבה, וגם אינו מיוחד למי שמכניס עצמו למצב של אונס. אלא שצ"ע דא"כ אמאי קאמר מלאכא דבעידן ריתחא ענשין, הא יש בזה ביטול מצות "ויראת מאלקיך" וזה חמורא יותר מהא דענשינן בעידן דריתחא, לכן נראה שדרכו של הדברו"מ מדוייק טפי. ב. בגיטין פא ע"א וכן בברכות לה ע"ב אמר רבב"ח אמר ריו"ח משום ר"י בר אילעי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר. ונראה שגם זה חמור מהא דאמר מלאכא לרבי קטינא, שהרי הכא הם בקשו תחבולות שלא כדרך העולם כדי לפטור את עצמן מן המצות, ונתכוונו לכך שעיקר תכליתם הוא למפטר נפשייהו. ולא דמי לרב קטינא שמסתמא לא נתכוין לפטור את עצמו מן המצוה, רק שניכר לאינשי כן כדהעיר שם בדברו"מ. והנה, בגמ' מנחות סז ע"ב מדמה ענין זה להא דרבי אושעיא שמערים להכניס במוץ כדי להאכיל לבהמתו, וגם למי שאופה פחות מחמשת רבעים ועוד כדי לפטור את עצמו מן החלה. וכל החילוק בגמ' הוא אם גזרו משום בעלי כיסין שהיו מוכרים לעכו"ם ואמרו שאף בשל עכו"ם חייב בתרו"מ, וקאמר דבתרו"מ אע"פ שאפשר להערים להכניסו במוץ כדר"א או להכניסו דרך גגות וקרפיפות לא חששו שיעשה כן משום דהוא מילתא דפרהסיא וזילא ביה מילתא שיאמרו פלוני מערים לפטור את עצמו, ולכן לא נשאר רק עצה למכור לעכו"ם לכך גזרו אף בשל עכו"ם. משא"כ גבי הפרשת חלה שאפשר לאפות פחות מכשיעור בצנעא לא ימכרנו לעכו"ם ומש"ה לא גזרו. מ"מ משמע שבכל ענין שיעשה אפילו כשרק אופה פחות מכשיעור איכא איסורא במה שמערים לפטור את עצמו מן המצוה. ג. במנחות מא ע"א דמלאכא אשכחיה לרב קטינא שהיה לובש בגדים בקייטא ובסתוא שפטורים מציצית, וקאמר ליה קטינא קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית מה תהא עליה. ומפרש בגמ' דהכי קאמר ליה "טצדקי למפטר נפשך מציצית". ופרש"י וז"ל תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית עכ"ל. ומפרש בדברו"מ הנ"ל דעיקר החשש משום שנראה לאנשי שהיה מבקש תחבולות לפטור את עצמו מציצית דומיא דדורות האחרונים שהכניסו פירותיהן דרך גגות, אע"פ שבאמת זה לא היה כוונתו, ואעפ"כ ענשינן ע"ז בעידן דריתחא. ונלענ"ד שזה מדוייק מאוד בדברי המרדכי (ס' תתקמ"ה) הובא בב"י (או"ח ס' כ"ד) שכתב דמי שיש לו טלית בת ד' כנפות ומבקש עלילות ליפטר נענש, ומשמע מזה דכשאין לו טלית בת ד' כנפות אינו נענש שזה דומה לשלב הד' דמידת חסידות הוא להכניס עצמו למצב של חיוב. ועוד כתב המרדכי וז"ל ודוקא בימיהם שהיו רגילים ללבוש טליתות בת ד' כנפים אבל אנחנו אין דרכנו בבגדי ד' כנפים אפילו בעידן ריתחא לא מיענשי, ומיהא מצוה מן המובחר היא כדאמרינן לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה, וה"ה בציצית שגדולה מאוד ומתן שכרה מרובה כדאמר ששקולה כנגד כל המצות. תוס' שאנ"ץ עכ"ל [גם הרא"ש במו"ק (פ"ג ס' פ') כתב כדברי המרדכי דרק כשהיו להם ד' כנפות שייך הא דנענשין מי שלא היתה לו, אבל בזמננו הא דיש לו לחזור אחר ציצית הוא רק מדין משה שביקש ליכנס לארץ לקיים מצות התלויות בה וכ"כ השטמ"ק בערכין ב ע"ב במה שהוסיף על התוס' ד"ה הכל]. ולפמש"כ האגרו"מ אתי שפיר דרב קטינא עצמו לא נתכוין לפטור את עצמו ממצות אלא שמאיזה טעם לא לבש בגד של ד' כנפות. לפיכך כל טענת המלאך לרבי קטינא הוא שניכר לאינשי שמבקש תחבולות לפטור עצמו ממצות ציצית, ולכך כתב המרדכי שזה שייך בזמן שבני אדם רגילין בבגד של ד' כנפות, ולא בזמן הזה [אכן, באמת נחלקו התוס' והמרדכי אם שייך הא דענשין בעידן דריתחא רק כשיש לו ואינו לובשה כמש"כ המרדכי מתחלה דקמיירי דוקא כשיש לו, ומשמע מזה דכשאין לו אף בעידן דריתחא לא ענשינן ליה במה שאינו מחפש אחריו לקנותו. אבל התוס' כתבו דרב קטינא לית ליה בגד המחוייב בציצית, ואעפ"כ קאמר מלאכא דענשינן בעידן דריתחא. עיין בביאורים של הגר"מ בנעט דלדעת המרדכי ניחא דרק שייך למ"ד חובת גברא דקמיירי כשיש לו מש"ה ענשינן בעידן דריתחא אבל אין כופין על קיום מצוה כיון דאינו מחוייב עד שעת לבישה. אבל למ"ד חובת טלית לא שייך הגדרה זו דאין כופין ואעפ"כ ענשינן בעידן דריתחא, דאי כשיש לו מחוייב ועומד וכפינן ליה, ואי כשאין לו הא לא ענשינן. אבל לדעת התוס' קמיירי בדלית ליה ורק משום דחובת גברא ענשינן בעידן דריתחא, אבל אי חובת טלית לא ענשינן כיון שאין החיוב מוטלת אקרקפתא דגברא לא נחשב מי שאין לו כמי שפוטר את עצמו מן המצוה. והשטמ"ק (אות ח') מפרש דלמ"ד חובת טלית נמי ענשינן בעידן דריתחא כשאין לו אלא דשמא היה לו בבית, מש"ה אילו הוי חובת טלית לא הו"ל להמלאך לטעון עליו במה שאינו לובשו]. ד. הבאתי בפנים מתוס' בפסחים קיג ע"ב שמי שאין לו בגד של ד' כנפות יש לו לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב, כמו שעשה משה רבינו ע"ה כדאיתא בסוטה יד ע"א שביקש ליכנס לארץ כדי לקיים מצות התלויות בארץ. ונראה דהכא ליכא איסור כלל, שהרי אינו מבקש תחבולות לפטור את עצמו אלא הוא מדת חסידות להכניס עצמו למצב שיהא מחוייב בהמצוה כמו שעשה משרע"ה [וק"ק על האגרו"מ (או"ח ח"ד ס' ד') שהשוה דברי התוס' להא דמלאכא לרב קטינא, דלכאורה לא דק. אמנם באמת יש סתירה בדברי התוס' עצמם שהרי כתבו במנחות דקמיירי בדלית ליה ואעפ"כ ענשינן בעידן דריתחא, וא"כ אמאי כתבו בפסחים שהוא רק בגדר הא דמשה ביקש ליכנס לארץ. ואפשר דדעת התוס' דמי שעומד במצב שהוא פטור אלא שבידו להתחייב עצמו כמו שעשה משה, ולא הכניס את עצמו למצב של חיוב נמי ענשינן בעידן דריתחא, ובזה מיושב גם דברי האגרו"מ שהשוה התוס' בפסחים להא דענשינן בעידן דריתחא וצ"ע]. ויש לעיין בזה, דבשלמא קיום מצות התלויות בארץ שיש בהם תועלת גדולה, שייך חומרא כזה להביא את עצמו לידי חיוב, אבל במצות השמטת כספים או מצות שלוח הקן, או פדיון פטר חמור, או גירושין וכיוצ"ב יש לעיין אם שייך חומרא בזה להביא את עצמו לידי חיוב. ומסתברא שיש לחלק בין מצוה למצוה. ולפמש"כ בשם המרדכי נראה דדוקא במצות גדולות שייך מידת חסידות להכניס עצמו למצב של חיוב כמו מצות התלויות בארץ וכן ציצית ששקולה כנגד כל המצות, אבל בשאר מצות שאין מתן שכרן גלויה לנו, אף ממידת חסידות א"צ להכניס עצמו למצב של חיוב, וצ"ע בזה ואכמ"ל.
No comments:
Post a Comment