בגמ' קי"ט. פרש"י מה לי איסור לאו, וז"ל הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן היא בדבר המותר דנימא לכרת עביד הרחקה, ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר, דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד עכ"ל. ולפום ריהטא משמע מפרש"י דספק דאורייתא לא הוי הרחקה דרבנן אלא ספק דאורייתא הוא לחומרא מדאורייתא, ומש"ה אין מקום לחלק בין לאו וכרת. אכן, כד נדייק בלשונו מבואר להיפך, דעיקר חילוק הוא בין היכא דאמרו חכמים להחמיר כדי להרחיקו מעבירה ולעשות גדר וסייג דכל כה"ג אפשר לומר דהחמירו באיסור חמור ולא באיסור קל, משא"כ בספק דאורייתא אע"פ שהוא רק לחומרא מדרבנן מ"מ עיקר תקנתם הוא לחוש לספק דאורייתא דשמא איסורא דאורייתא ממש קעביד, מש"ה אין מקום לחלק בין ספק באיסור לאו וספק באיסור כרת. ויש לעיין במקום דלא הוי ספק דאורייתא ממש משום דהוי רק חששא רחוקה ומיעוטא, אלא שהחמירו חכמים לחוש לחשש איסור דאורייתא כמו שעשו בגבינת עכו"ם שמא העמידה בקיבת נבילה, אם גם בכה"ג אמרינן שראוי להחמיר בספק כיון דאינו אלא הרחקה וסייג אלא שחששו רבנן לחשש דאורייתא אע"פ שאינו ספק בעצם, או אם כוונתו של רש"י בזה הוא רק באופן דהוי ספק השקול וחשש גמור של איסור דאורייתא
No comments:
Post a Comment