My post is a bit long and slightly involved so i am posting it in a comment. The issue is a discussion about the prohibition to shave during the regel when one was an avel before the regel, is it an issur bec. of regel or an issur aveilus bec. of sheloshim?
SEE COMMENT.
2 comments:
רש"י פירש בד"ה סבר, דכשקבר מתו קודם הרגל וחל יום ז' בערב הרגל, לרבנן דלא אמרינן מקצת היום ככולו דאכתי לא נשלם האבלות עד הרגל, נמצא שאף שיום ז' הוא שבת, כיון דאילו היה חול נמי לא הוי אפשר לו לגלח בערב הרגל מחמת אבלות, נמצא שאין האונס של שבת גורם לו שלא תגלח ומש"ה אסור לגלח ברגל. נמצינו למדים מדברי רש"י תרתי: חדא דכשאינו מגלח מחמת שבת מקרי אנוס אבל כשאינו מגלח מחמת אבלות זה לא מקרי אנוס. גם למדים ממנו דהאיסור לגלח ברגל הוי משום לתא דחוה"מ. ויש להקשות על חידוש הראשון מאי שנא הא דאינו יכול לגלח בשבת דקחשיב אנוס משא"כ הא דאינו יכול לגלח מחמת אבלות לא קחשיב אנוס. ויש להקשות על חידוש השני אמאי הוצרך לדחוק דהאיסור הוי משום לתא דחוה"מ, נימא בפשיטות דכיון דעדיין לא התחיל גזירת ל' שהרי גזירת ז' כלה מיד בכניסת הרגל, ע"כ צריך לנהוג איסור תספורת ברגל מחמת גזירת ל'.
בנוב"י (מה"ק או"ח ס' י"ד) הרגיש בזה וכתב לפרש הכרחו של רש"י עפמש"כ הרא"ש. הרא"ש הקשה בכל קובר מתו ב' או ג' ימים קודם החג דאמרינן שחג מבטל ז' ולגבי איסור ל' אמרינן דז' ימי אבלות, ז' ימי אבל, ושמע"צ קחשיב כמו ז' והוי בסך הכל כ"א ימים וחייב להשלים ט' ימים אחר הרגל. ואמאי, נימא דיום ראשון של חג מבטל גזירת ז', ושמע"צ שהוא כרגל בפ"ע מבטל גזירת ל'. ותירץ הרא"ש דהא דהיה אסור בגיהוץ ותספורת בחוה"מ, לא היה נוהג איסור זה מחמת דיני ל' אלא מחמת חוה"מ, וממילא שמע"צ אינו מבטל גזירת ל' דעדיין לא התחיל הל' ברגל. נמצא שגם רש"י סובר כהרא"ש וא"כ ע"כ סובר כשחל יום ז' של אבלות בערב הרגל שהיה אסור לגלח קודם הרגל מחמת אבלות, דזה לא מקרי אנוס. שאילו היה מקרי אנוס נמצא שבחוה"מ היה מותר לגלח מצד האיסור חוה"מ וחזרא קושיית הרא"ש לדוכתיה. א"ו אבלות קודם הרגל לא מקרי אנוס, והאיסור תספורת כל ימי הרגל הוי משום לתא דאיסור גילוח בחוה"מ ולא משום גזירת ל'.
מ"מ אכתי טעמא בעי אמאי נחשב שבת שלפני הרגל כאנוס, ואבלות לפני הרגל לא נחשב כאנוס. ונראה לפרש שהאיסור לגלח בשבת הוא איסור במעשה גילוח שגוזז שערו משא"כ האיסור גילוח ותספורת באבלות אינו איסור במעשה גילוח אלא שאבלותו מחייבו להיות מנוול בגידול שער. והשתא אתי שפיר, דבשבת שהאיסור הוא במעשה גילוח נמצא דבמה שאינו מגלח שערו קודם הרגל כשחל ערב הרגל בשבת הוי משום שהיה אנוס שלא לעשות מעשה גילוח דומיא דכל הני דמתיניתין שלא היה להם פנאי לעשות מעשה גילוח, לפיכך נחשב כאנוס שמותר לגלח במועד. משא"כ באבלות שהאיסור תספורת אינו במעשה הגילוח שמצד המעשה גילוח ליכא איסור בעצם רק שע"י הגילוח מייפה את עצמו ומחוייב להיות מנוול, נמצא שלא היה אנוס במעשה הגילוח בעצם רק שממילא כיון שאסור לייפות את עצמו לא היה אפשר לו לגלח, לפיכך לא דמי לשאר אנוסין דמתניתין שלא היה להם פנאי לעשות המעשה גילוח.
לפי"ז אתי שפיר הא דפרש"י בד"ה סבר, גבי כהן שהשלים משמרתו במועד שהאיסור גילוח במועד לאו משום חוה"מ הוא אלא משום דעדיין לא השלים משמרתו כל הרגל. אלמא דס"ל לרש"י דמצד האיסור גילוח במועד נחשב כאונס והיה מותר לו לגלח במועד ורק משום שלא השלים משמרתו כל ימי המועד אסרינן לו לגלח משום לתא דגילוח במשמרתו. ונראה דאיסור גילוח בימי משמר הוי איסור במעשה גילוח דומיא דשבת ורגל, שלא מסתבר כלל שרצו שיהיו מנוול בימי המשמר, אלא כדי שלא יכנס למשמרתו מנוול אסרו מעשה גילוח בימי המשמר. מש"ה פרש"י דהאיסור גילוח מחמת חוה"מ לא שייך כאן דלגבי זה נידון כאנוס, ורק משום דעדיין לא השלים משמרתו כל הרגל אסור לו לגלח ברגל.
Reb Avi,
very much enjoyed!
Post a Comment