בדין רבא דמוכן לודאי לא מוכן לספק
נשאלתי- צ"ע מדוע המוכן לודאי לא מוכן לכוי הרי סו"ס מדין ספק תמיד צריך לכסות הכוי
עוד צ"ע היכן מצינו דיש המוכן לדבר אחד ולא לשימוש אחר, אם האפר מוכן מדוע שיהיה מוקצה לכוי
ומצאתי שתי הקושיות בספר של משפחת אלישיב וכן עיין שפ"א שמשתמש בסרא ראשונה לומר פשט בגמ' לקמן בעמוד
ושם מבואר דמצינו לקמן ל"ב־ל"ג דעצי הסקה מוכנים רק להסקה א"כ ישנו מושג שדבר קצת מוקצה ומותר רק לשימושים מסויימים ע"ש בראשונים. וא"כ הכא נמי באפר עדיין קצת מוקצה ולכן צותר שימושו רק לסוג א' של שימוש ולא לספק. אך כשדעתו בפירוש לספק מהני. דהיינו בדבר ש'קצת מוקצה' צריך דעת בפירוש לסוג השימוש. כך הבנתי דבריהם.
ועיין דאף דאנן פסקינן שחוששים להתרת חלבו עדיין לצל"ח במובא במ"ב )תצ"ח צ:ה( נוגע להלכה דכל המ"ח בכוי שהוי בריה
בפנ"ע אך לכוי שבא מתיש וצבי אין חשש התרת חלבו.
good luck in the dinner down west!
1 comment:
yossi,
i like the idea of the hebrew post. i assume you copied and pasted from davka, so i did the same. shkoyach.
קושיא זו היא קושיא גדולה ובבוקר במשך השיעור עמדתי בזה. באמת מצאתי ברש"ש שקצת הרגיש במושג הנ"ל דנהי דבכוי איכא ספק מצוה של כיסוי מ"מ מדין ספק דאורייתא מחוייב לכסות וממילא תהוי כודאי לענין מוכן כיון דאסיק אדעתיה שודאי צריך לכסות. עיין ברש"ש שביאר שזהו פלוגתא אם כוי הוי כצואה או אינו כצואה (ודלא כפרש"י), דקמיירי כשהכניס עפר לכוי, ופליגי אם דיינינן כוי כודאי וממילא אינו מוכן לצואה דמוכן לודאי אינו מוכן לספק. או אם כוי הוי כצואה דדיינינן ליה כספק וכל שמוכן לספק ממילא מוכן לכל ספק. אכן, נהי דהרגיש בעצם הקושיא, אין דבריו מספיקין לייישב דעת הסובר דכוי נידון כספק ולא כודאי. ונלענ"ד דבדין אוכל נפש מצינו דדוקא צורך הדיוט נידון כצורך יו"ט ומותר, לאפוקי כל שהוא רק צורך גבוה (עיין לקמן יב. וכן יט.). ונהי דאין ראיה משם לכאן, מ"מ יש לדמות עצם המושג. שהרי יתכן דלגבי מוקצה נמי כל שהוא צורך הדיוט דהיינו שודאי צריך לעפר לצורכו ולהנאתו נידון כודאי. אבל כל שאינו לצורכו לרק לצורך מצוה לא הוי צורך הדיוט אלא הרי היא כצורך גבוה, ולא נחשב כמוכן כיון דאינו צורך יו"ט בשבילו, ורק משום שעי"ז מקיים מצוה הוי מוכן, לכן כל שהוא רק ספק מצוה דיינינן ליה כספק ולא כודאי.
Post a Comment